אלי בן יעקב
נציב הליונס בין השנים 1996-7
סיסמתו: “התנדבות, אחווה ורעות”
אלי בן יעקב, יליד ירושלים, למד בבית הספר החקלאי כדורי, שרת בנח”ל, למד באוניברסיטה העברית מדעי המדינה, הסטוריה כללית ורוסית. נשוי לדפנה ויחד הם הורים ל-3 ילדים וסבים ל-7 נכדים.
אחרי סיום הלימודים והשרות הצבאי הצטרף לקיבוץ נתיב הל”ה בו היה חבר 4 שנים. בתום הלימודים באוניברסיטה, עבד 10 שנים במשרד מבקר המדינה ו-25 שנים בבנק הפועלים. משם יצא לפנסיה.
נפצע בראשו ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים, במעוז ליטוף על גדות תעלת סואץ.
לנושא ההתנדבות הוא נדבק עוד בבית הוריו, שחיו את ההתנדבות וחינכו אותו על פיה. אימו, שהיתה רופאת נשים ואביו מהנדס אזרחי – היו מתנדבים באופן קבוע. וכמובן שגם בבית הספר כדורי, הוא שאב את רות ההתנדבות והתרומה לחברה.
למועדון ירושלים הגיע דרך יואב ניצן שהזמין אותו בשנת 1978 למפגש במועדון. הוא בא ונשאר. דפנה הצטרפה וב-1994 ייסדה את מועדון מבשרת ציון.
עד להיותו נשיא מועדון ירושלים היה חבר במועדון בועדת תרבות, והפך ליו”ר אגודת הידידים של מעון סן-סימון, מעון נכים בירושלים שהיה בטיפולם של חברי הבונים החופשים ועבר לטיפולם של חברי מועדון ליונס ירושלים. אלי דאג וממשיך לדאוג לאיסוף כספים, לקשר שוטף עם הנהלת המעון, ולניהול תקין מול רשם העמותות.
ב-1982 הוקם מועדון ירושלים מרכז, שאלי היה בין מייסדיו, ולאחר כ-5 שנים התאחד המועדון עם מועדון ירושלים האב.
בשנת 1988הציע אלי רומנוב שהיה נשיא המועדון לאלי בן יעקב להיות סגן שני ומשם הדרך היתה קצרה לנשיאות מועדון ירושלים ברצף של שנתיים 90-91, 91-92.
בשנת 1993 – הגיש אלי בן יעקב את מועמדותו לקבינט ליונס ישראל ועד להיבחרו כנציב פעל, בין היתר, כיו”ר הועדה להקמת מועדונים. כשפעל להקמת מועדוני: מבשרת ציון, הבירה ירושלים, באר-שבע, בית שמש, באר-שבע אחווה בנגב.
בועידה העולמית במונטריאול, ביוני 1996, הוסמך אלי כנציב ליונס ישראל.
בפעילותו כנציב הושם הדגש:
– ביקור אישי בכל המועדונים.
– שימור וביסוס הארגון.
– אירוח הנשיא העולמית סליבה ל-4 ימים.
במסגרת הפעילות של איש השנה נבחרו אנשי המופת: ראומה ויצמן, יהודה עמיחי ז”ל ופרופ’ אלכסנדר סלע. באירוע שהתקיים במרכז הקונגרסים בירושלים, השתתף נשיא המדינה דאז עזר ויצמן ז”ל.
לאחר תום תקופת כהונתו כנציב, חזר אלי בן-יעקב למועדון ותמך בנשיאי המועדון ובנציבי האזור בהתאם לצורך.
כסיכום: הרגשת סיפוק על העשייה למען הקהילה ורכישת חברי אמת שהולכים איתו לאורך הדרך. מיצוי הרוח שלאורה התחנך.